ספר יצורים מיתולוגיים 1 - מעוצב - ערכים משחקיים · מגדיר היצורים — סדר א״ב

2.44 ש

2.44.1 👹 שד

השד הוא יצור בלתי נראה החי לצד בני האדם מבלי להשתייך באמת לעולמם. מבחינות מסוימות הוא קרוב ליצור שמימי: הוא מסוגל לעוף, לעבור מרחקים גדולים במהירות ולראות דברים שעין אנושית אינה יכולה לראות. מבחינות אחרות הוא ארצי לחלוטין: הוא אוכל ושותה, מוליד צאצאים ובסופו של דבר מת. דווקא השילוב הזה הופך אותו למטריד כל כך — אין מדובר ברוח חסרת גוף, אלא ביצור חי בעל גוף ממשי שאי אפשר לראות.

גופו של השד קיים ותופס מקום. הוא יכול לפתוח דלת, להזיז כלי, לשבת על מיטה, לשתות מכוס ולהכות אדם. כאשר הוא עובר בין שני אנשים צפופים הם עשויים לחוש במגע או בדחיפה בלי להבין מה גרם להם, ואם הוא דורך בשלולית המים אכן זזים מתחת לרגליו. רק העין הרגילה אינה מסוגלת להבחין בו. מסיבה זו יש מקומות שבהם השד יכול לחיות שנים בקרבת אנשים מבלי שאיש יראה אותו אפילו פעם אחת.

אין לשדים מראה מוסכם משום שכמעט איש אינו רואה אותם ישירות. עדויות של קוסמים וחכמים שהצליחו לזמן אותם או לחשוף אותם באמצעים נדירים מתארות בדרך כלל יצורים דמויי אדם, לעיתים בעלי כנפיים ולעיתים בעלי רגליים או פנים שאינן אנושיות לחלוטין. ההבדלים גדולים מספיק כדי שחוקרים אחדים סבורים כי "שד" אינו מין יחיד אלא שם למשפחה של יצורים קרובים.

בניגוד לרוחות רפאים, השד אינו תלוי במוות של אדם ואינו שריד של נשמה. הוא נולד, גדל וחי את חייו שלו. קיימות משפחות של שדים, קשרים בין פרטים ואפילו יריבויות ארוכות, אם כי בני אדם יודעים עליהן מעט מאוד. העובדה שהם מתרבים גם מסבירה מדוע הופעת שד במקום מסוים אינה בהכרח אירוע חד־פעמי: בית שבו נמצא אחד עשוי להיות ביתה של קבוצה שלמה.

השד גם זקוק למזון. הוא אינו חייב לאכול בדיוק את אותם מאכלים שאדם מעדיף, אך מזון שנעלם ממזווה, קערה שנמצאה ריקה בבוקר או משקה שנשפך ללא סיבה ברורה הם בין הסימנים המסורתיים לנוכחותו. שד יכול להתקיים בקרבת יישוב במשך זמן רב כמעט בלי להתגלות, במיוחד במקום שבו קל להסביר היעלמות מזון באמצעות עכברים, משרתים או גנבים.

אחד מכוחותיו המסוכנים ביותר הוא ראייה שאינה נעצרת בקירות. דלת סגורה אינה מסתירה ממנו אדם הנמצא מאחוריה, וחדר נעול אינו מאפשר להתחבא ממנו. שד הנמצא במסדרון יכול לדעת מי עומד בחדר הסמוך, ומי שמנסה לארוב לו מעבר לקיר מגלה שההפתעה כמעט תמיד אבדה מראש. אין פירוש הדבר שהוא יודע כל דבר המתרחש סביבו; הוא עדיין צריך להביט בכיוון המתאים ולהבחין במה שהוא רואה. אבל מחסה מוצק שאדם רגיל היה סומך עליו אינו מסתיר מפניו דבר.

לשדים יש גם כנפיים, אף שהכנפיים עצמן בלתי נראות יחד עם שאר הגוף. הם מסוגלים לעוף ולכן חלון בקומה גבוהה או חומה אינם מהווים עבורם מחסום משמעותי. כאשר שד נע באוויר אין אפילו עקבות שיעידו היכן הוא נמצא, והדבר הופך חללים פתוחים למקום מסוכן במיוחד להתמודדות איתו.

ובכל זאת יש דרך פשוטה להוכיח שהוא שם.

אפר דק המפוזר על הרצפה שומר את טביעות רגליו. אדם יכול להיכנס לחדר שנראה ריק לחלוטין ולגלות לפתע שורה של עקבות המופיעות באפר, צעד אחר צעד. צורת העקבות אינה תמיד אנושית; בכמה מן הדיווחים הן דומות יותר לרגלי עוף. העקבות אינן הופכות את השד לנראה, אבל הן מגלות את מיקומו בכל פעם שהוא נוגע בקרקע.

מסיבה זו קערת אפר נחשבת בכלים מסוימים לציוד מועיל יותר נגד שד מחרב טובה. אפשר לפזר את האפר על סף דלת כדי לדעת אם עבר שם משהו בלתי נראה, להקיף מיטה בשכבה דקה ולבדוק אותה בבוקר, או לכסות רצפת חדר לפני שמתחילים לחפש בו. כאשר מתחיל עימות, האפר יכול להפוך אויב שלא ניתן לכוון אליו למטרה שאפשר לפחות לעקוב אחריה.

השדים אינם בהכרח רעים. יש מהם מזיקים, אלימים ואכזריים, ויש כאלה המעדיפים לחיות ליד בני אדם בלי להסתבך איתם. קיימות גם עדויות על שדים שסחרו במידע, הזהירו אנשים מפני סכנה או קיימו הבטחות לאורך שנים. עם זאת, היחסים בינם לבין בני האדם מסובכים בשל יתרונם הבסיסי: יצור בלתי נראה שרואה דרך קירות יכול לדעת על שכניו הרבה יותר ממה שהם יודעים עליו.

⚔️ השד בקרב

שד שמחליט להילחם מסתמך בראש ובראשונה על כך שאי אפשר לראות אותו. הוא אינו חייב להיות חזק במיוחד כדי להיות מסוכן; די בכך שהיריב אינו יודע מאיזה כיוון תגיע המכה הבאה. הוא יכול לעבור מאחורי אדם, להתרומם לאוויר, לנחות במקום אחר ולתקוף מחדש לפני שהקורבן הצליח להבין היכן הוא נמצא.

קירות כמעט אינם מספקים יתרון נגדו. ניסיון להסתתר בחדר סמוך או להציב מארב מעבר לדלת בדרך כלל נכשל, משום שהשד יכול לראות את הממתינים. דווקא חלל שבו אין לו אפשרות לעוף בחופשיות יכול להיות נוח יותר: מסדרון נמוך, מרתף צפוף או חדר קטן מאלצים אותו לדרוך על הקרקע לעיתים קרובות יותר, ואז האפר הופך שימושי במיוחד.

כאשר יודעים מראש שיש שד באזור, כדאי לפזר אפר לפני תחילת העימות ולא לאחר שהתקיפה כבר החלה. הופעת עקבות מאפשרת לעקוב אחר תנועתו, להעריך לאן הוא פונה ולכוון התקפה למקום שבו גופו אמור להימצא. עדיין קשה לפגוע במטרה שאין רואים, אך ההבדל בין "בלתי נראה" לבין "בלתי ניתן לאיתור" הוא עצום.

שד שמבין שהאפר חושף אותו יעדיף להמריא. בכך הוא מאבד את עקבותיו אך גם חושף את מגבלתו הטקטית: כל עוד הוא באוויר קשה יותר להשתמש בדלתות, חפצים וחללים צפופים. יריב שמצליח להכריח אותו לנחות שוב יכול לחדש את המעקב. לכן העימות מול שד הוא לעיתים פחות קרב של כוח ויותר מאבק על מידע — מי יודע היכן האחר נמצא.

אין גם טעם להניח שאי־נראות הופכת אותו לחסין. אם מצליחים לפגוע במקום שבו הוא עומד, הוא נפצע כיצור חי. הוא יכול לדמם, להתעייף ולמות. היתרון שלו הוא שקשה מאוד להגיע לפגיעה הזאת מלכתחילה.

✨ יכולות מיוחדות

בין מלאך לאדם. השד אוכל, שותה, מתרבה ומת ככל יצור חי, אך יש לו גם כנפיים והוא מסוגל לעוף. ראייתו חודרת דרך קירות ומחסומים מוצקים רגילים, ולכן כמעט אי אפשר להסתתר ממנו בחדר סמוך או לארוב לו מעבר לדלת. במשחק: רואה דרך קיר או דלת בעובי של עד מטר; מחבוא מאחורי מחסום אינו מסתיר ממנו.

נראה בעקבות. השד עצמו בלתי נראה לעין רגילה, אך גופו ממשי. כאשר הוא דורך באפר דק הוא משאיר בו עקבות ברורות, ולכן פיזור אפר הוא אחת הדרכים הבטוחות ביותר לגלות את נוכחותו ולעקוב אחר מיקומו כל עוד הוא נשאר על הקרקע. במשחק: כשהוא עומד על אפר: התקפות נגדו ללא עונש.

בלתי נראה, לא חסר גוף. השד יכול לגעת ולהיפגע. נשק שפוגע במקום שבו נמצא גופו פועל עליו כרגיל; הקושי הוא לדעת לאן לכוון. במשחק: התקפה על מיקום משוער ב־300- לסיכוי לפגוע; כשמיקומו ידוע מעקבות או מקול, ב־100-.

מעוף בלתי נראה. כאשר הוא עוזב את הקרקע אין עקבות שמגלות את מיקומו. משום כך שדים מעדיפים חללים פתוחים שבהם הם יכולים לעבור בין תנועה קרקעית למעוף כרצונם.

🗺️ תפוצה

לשדים אין בית גידול טבעי ברור, והם עשויים להימצא כמעט בכל מקום שבו חיים בני אדם. רבים מעדיפים מקומות שבהם אפשר להתקיים מבלי להיראות: בתים גדולים, מחסנים, מבנים נטושים, מערות, חורבות וחללים תת־קרקעיים. אחרים חיים דווקא בתוך ערים צפופות, שבהן רעשים, חפצים נעים ומזון שנעלם אינם מעוררים תשומת לב רבה.

בגוסיה יש מסורות רבות על שדים החיים מתחת לערים עתיקות ובמבנים שנעזבו. בסרמלי הם נקשרים לעיתים לטירות נשכחות, לבתי קברות ולבתי מגורים מרוחקים, ובתרבניה קיימים סיפורים על שדים השוהים בחורבות ובמקדשים עתיקים. למעשה, העובדה שקשה כל כך לראותם גורמת לכך שאיש אינו יודע עד כמה הם נפוצים באמת.

2.44.2 👹 שעיר

שד שעיר שרוקד בחורבות ובמקומות שנעזבו. הוא חלש בפני עצמו ומופיע בקבוצות, והוא בעיקר סימן לכך שהמקום הזה ננטש מסיבה.

השעיר הוא שד קטן עד בינוני, מכוסה פרווה גסה וסבוכה, בעל גוף דמוי אדם אך תנועות חייתיות. פניו צרות, אוזניו מחודדות, ושיניו בולטות גם כאשר פיו סגור. אצל פרטים רבים הרגליים כפופות ומסתיימות בפרסות או בכפות קשות, ולעיתים צומחות מן המצח קרניים קצרות. הוא אינו מרשים במיוחד כאשר רואים אותו לבדו; למעשה, שעיר יחיד הוא יריב חלש למדי. אלא שכמעט לעולם אין אחד בלבד.

השעירים הם יצורי המקומות שנעזבו. הם מופיעים בכפרים שתושביהם ברחו, במקדשים שאיש אינו מתפלל בהם עוד, במצודות שקרסו, בבתים שנותרו ריקים לאחר מגפה ובערים שהדרכים אליהן נעלמו מן המפות. בית שבו עדיין יש משפחה, אש באח ושגרה של חיים אינו מושך אותם כלל. אפילו מבנה ישן ומוזנח אינו מתאים להם כל עוד בני אדם ממשיכים לראות בו בית.

לא ברור כיצד הם יודעים שמקום ננטש. לעיתים השעירים מופיעים בתוך ימים אחדים מעזיבת התושבים, גם אם איש מחוץ למקום עדיין אינו יודע שהיישוב ריק. חוקרים אחדים סבורים שהם חשים בהיעלמותם של החיים המאורגנים: כאשר אין עוד דלת שנפתחת בבוקר, תנור שמודלק, בעלי חיים שמטופלים או אנשים שחוזרים לישון באותו חדר, משהו במקום משתנה ומושך אותם. אחרים טוענים שהם פשוט עוקבים אחרי אסונות ומחכים בסבלנות עד שבני האדם מסתלקים.

עם בואם הם אינם בונים דבר. השעירים משתמשים במה שנשאר מאחור. הם ישנים בחדרים ריקים, מטפסים על קירות שבורים, מוצאים כלי חרס ישנים ומפזרים אותם בחצרות. אם נותר מזון הם יאכלו אותו, ואם נמצאו בגדים או קישוטים הם עשויים ללבוש אותם בצורה מגוחכת. חבורה של שעירים יכולה להפוך אולם נטוש למקום שנראה כאילו נערך בו משתה מטורף לאחר שכל האורחים כבר מתו.

המאפיין המזוהה עמם ביותר הוא הריקוד. בשעות הערב והלילה הם מתקבצים בחצרות, בכיכרות ובאולמות שגגותיהם קרסו, מקישים באבנים, בעצמות ובכלים ישנים ורוקדים במעגלים פראיים. הרעש נשמע לעיתים ממרחק רב, אך כאשר נוסעים מתקרבים הוא עשוי להיפסק בבת אחת. השקט שמגיע אחריו הוא לרוב הסימן הראשון לכך שהשעירים כבר יודעים שמישהו נכנס לשטחם.

לריקוד אין בהכרח משמעות טקסית עמוקה. הוא נראה יותר כהתפרצות של שמחה פראית על מקום שבו אין עוד מי שיגרש אותם. עם זאת, יש חורבות שבהן השעירים חוזרים שוב ושוב לאותה כיכר, לאותו מזבח או לאותו מרתף, כאילו משהו במקום מושך אותם במיוחד. במקרים כאלה חכמים ממליצים לא להתעניין רק בשדים עצמם אלא לשאול מדוע דווקא המקום הזה הפך עבורם לבית.

זו הסיבה שהשעיר נחשב לעיתים לסימן רע יותר משהוא נחשב לאיום בפני עצמו. חורבה שיש בה שעירים אינה בהכרח מסוכנת בגלל השעירים. היא מסוכנת משום שמשהו גרם לאנשים לעזוב אותה, והשעירים הגיעו לאחר מכן. לעיתים הסיבה פשוטה — מלחמה, רעב או דרך מסחר שננטשה. במקומות אחרים היא עדיין נמצאת שם.

להקה של שעירים יכולה לחיות במשך שנים במקום כזה. הם אינם שומרים עליו במובן הרגיל, אך לאחר זמן הם מתחילים לראות בו טריטוריה שלהם. הם מכירים כל פרצה בחומה, כל חלון שבור וכל מדרגות שהתמוטטו למחצה. אם מגיעים זרים, השעירים יכולים להיעלם בתוך המבנים ואז לצוץ מכל כיוון, לזרוק אבנים, לצרוח ולנסות להפחיד או להבריח.

למרות התנהגותם, אין בהם אומץ רב. שעיר בודד שנלכד מחוץ למחסה ינסה כמעט תמיד לברוח, ולהקה שסופגת פגיעה קשה יכולה להתפזר במהירות. הם אינם נלחמים מתוך נאמנות למקום ואינם מוכנים למות למענו. יתרונם הוא במספר, בהיכרות עם השטח ובכך שהם תוקפים מתוך חללים שבורים שאדם זר מתקשה לנוע בהם.

יש גם גבול ברור למקומות שאליהם יסכימו ללכת. שעיר יכול לעמוד מחוץ לבית מיושב, לטפס על גגו או לצעוק דרך החלון, אך אינו נכנס פנימה כל עוד הבית באמת משמש למגורים. אפילו דלת פתוחה אינה משנה זאת. נראה שהמחסום אינו קיר או סף אלא עצם העובדה שהמקום שייך לחיים.

⚔️ השעיר בקרב

שעירים כמעט לעולם אינם בוחרים בעימות חזיתי. יחיד מהם חלש מדי לכך, ולכן להקה מעדיפה לנצל חורבות צפופות, פתחים שבורים ומפלסים שונים. אחד מופיע בפתח ומושך תשומת לב, בעוד אחרים יורדים מגג, זורקים אבנים מחלון או מנסים להגיע מאחור.

הם אינם לוחמים מסודרים. כאשר אחד נפצע האחרים עשויים לזנק לעזרה, לברוח או לנצל את ההזדמנות לתקוף מישהו אחר. תיאומם מבוסס יותר על היכרות ועל אינסטינקט מאשר על פיקוד. התוצאה כאוטית, אבל בחורבה צפופה די בכך כדי להפוך קבוצה חלשה למטרד מסוכן.

הדרך הטובה ביותר להתמודד איתם היא לא לרדוף אחריהם עמוק לתוך המבנים. בחצר פתוחה או מחוץ לחורבה הם מאבדים את רוב יתרונם. אם ניתן לגרום להם לצאת ממקומות המסתור או להתקדם דרך אזור צר שבו מספרם אינו מועיל, הסכנה פוחתת במהירות.

שעירים גם אינם רודפים רחוק אחרי מי שעוזב את החורבה. ברגע שהפולשים יצאו מן המקום הנטוש, השדים בדרך כלל מסתפקים בצרחות, אבנים שנזרקות מן החומה וריקוד ניצחון. הם רוצים שהמקום יישאר שלהם; אין להם עניין רב במה שקורה מעבר לו.

✨ יכולות מיוחדות

חורבות. השעיר נמצא רק במקומות נטושים. הוא לא ייכנס לבית מיושב באמת, גם אם הדלת פתוחה וגם אם נמצא בתוכו אדם שהוא רוצה לתקוף. מקום שחזר לשמש למגורים באופן קבוע מפסיק להיות עבורו תחום מתאים.

להקה של נטושים. שעירים מופיעים כמעט תמיד בקבוצות. שעיר יחיד חלש יחסית, אך כמה מהם מנצלים פתחים, גגות וחדרים שבורים כדי לתקוף מכיוונים שונים ולהיעלם שוב. במשחק: כששלושה או יותר תוקפים יחד מכיוונים שונים: 25+ לסיכוי לפגוע.

מכיר את החורבה. להקה שהתבססה במקום מכירה היטב את המעברים, החורים והדרכים הבטוחות שבתוכו. היא נוטה להימנע מקרב בשטח פתוח ולהחזיר את העימות אל בין הקירות ההרוסים. במשחק: בתוך החורבה: 20+ להתגנבות ולהסתתרות, והפתעה בסיבוב הראשון אם היריבים נכשלו במבחן הבחנה.

🗺️ תפוצה

לשעירים אין תפוצה לפי אקלים אלא לפי נטישה. הם מופיעים בכל מקום שבו יישוב או מבנה גדול נותר ריק לזמן ממושך, ולכן מוכרים כמעט בכל היבשות שבהן קיימות חורבות עתיקות.

בגוסיה ניתן למצוא אותם בערים נטושות, במבנים חרבים ובשולי יישובים שאוכלוסייתם נעלמה. בסרמלי הם מופיעים בטירות נשכחות ובכפרים שננטשו לאחר מלחמות או חורפים קשים, ובתרבניה הם מוכרים ממקדשים קדומים ומחורבות של יישובים שכבר אינם קיימים. מגדלי קוסמים נטושים וערים אבודות מושכים אותם במיוחד משום שהם מספקים מחסה רב ומעט מאוד אנשים שמעוניינים לחזור לגור בהם.