ספר הגזעים והמקצועות גרסה מעוצבת · גזעי האדם

5.6 🏛️ הקמפיפים וריוס

הקמפיפים וריוס אינם עם אחד במובן הפשוט של המילה. אין להם אב קדמון משותף ברור, אין להם שפה נפרדת אחת, ואף לא מסגרת שלטונית מאוחדת. תחת זאת, מדובר בקבוצת אוכלוסיות אנושיות החיות במספר רב של ערי־מדינה, אשר תרבותן, אורח חייהן, מוסדותיהן וצורת מחשבתן דומים מאוד לאלו של שסיא — ולעיתים כה דומים, עד שקשה להבחין היכן מסתיימת ההשפעה השסיאית והיכן מתחילה זהותם העצמית.

הקמפיפים וריוס יושבים במרחב עצום, המשתרע מהרי הערפל בצפון ועד העיר שבדי בדרום, ומההרים הגורגורים במזרח ועד האגם הגדול והעיר שסיא במערב. לכל המרחב הזה קוראים “הקמפיפ וריוס”, ביטוי ששורשיו בשסיאית ופירושו בקירוב “הארץ בעלת הסדר” או “המרחב נטול התוהו”. עצם השם מעיד על הדרך שבה תופסים תושביו את עצמם: לא כעמים פראיים של יער, מדבר או הר, אלא כישויות מדיניות־עירוניות, מסודרות, מחוקקות, יודעות כתב, מסחר, מדידה וממשל.

באופן עקרוני, עמים אלה דומים מאוד לשסיאים כמעט בכל תחום אפשרי. הם חיים במסגרת עירונית או עירונית־למחצה, מקיימים מוסדות שלטון, סוחרים באופן מפותח, מאמינים בחוק, מעריכים חינוך, רטוריקה, כתב, ותרבות ציבורית, ומעדיפים בדרך כלל סדר על פני כאוס, הסדרה על פני ספונטניות, ומבנה על פני פראיות. עם זאת, קיימים גם הבדלים ניכרים בינם לבין השסיאים — אלא שהבדלים אלו דומים במידת מה גם להבדלים הקיימים בין עיר־מדינה אחת לאחרת בתוך אותו מרחב תרבותי רחב.

כל עיר־מדינה בקמפיפ וריוס עוצבה על ידי צרכיה, מיקומה, תולדותיה ואופיה המקומי. יש ערים מסחריות יותר, יש צבאיות יותר, יש כאלה שהתעשרו ממעברי הרים, אחרות מנמלים, מכרות, אדמות מרעה, נהרות או מרכזי מלאכה. משום כך, אי אפשר לדבר על “הקמפיפ וריוס” כיחידה אנושית אחידה באמת; זוהי יותר משפחת תרבויות מאשר עם. ובכל זאת, יש ביניהן מכנה משותף מובהק — ובעיקר הרצון לראות את עצמן כחלק מן העולם המתורבת, החוקי, המאורגן והראוי.

ההבדל הגדול ביותר בינן לבין שסיא איננו בהכרח באופיין הכללי, אלא בעומק ובעוצמה של התפתחותן. הקמפיפים וריוס אמנם אימצו סדר חברתי מתקדם יחסית, מוסדות שלטון מורכבים, ואפילו מסורות למדניות נאות, אך הם לא הגיעו לרמת ההישג השסיאית — לא בעומק הארגון המדיני, לא בתחכום החקיקתי, לא בשכלול הצבאי ולא בהתפתחות המדעית. יש בהם רצון לחקות את שסיא, ואף תודעה עמוקה לכך שססיא היא המודל העליון של ציוויליזציה אנושית, אך תמיד נשאר בינם לבינה פער מסוים: פער של קנה מידה, של ביטחון תרבותי, של מסורת מוסדית ושל תחושת עליונות טבעית.

קשה גם לתת תיאור פיזי אחיד לבני הקמפיפים וריוס, משום שההבדלים בין הערים משמעותיים מאוד. תושבי נוסטלגיה, למשל, נוטים להיות גבוהים יותר, בהירי שיער ובהירי עיניים, בעוד שתושבי שבדי נמוכים יותר, שחומים יותר ובעלי שיער כהה ועיניים כהות. בערי הספר המזרחיות אפשר למצוא טיפוסים קשוחים, זוויתיים וקמוטי־רוח יותר; בערי החוף המערביות ניכרים לעיתים תווי פנים רכים יותר, גוף מעודן יותר ואפילו אופנות לבוש ונימוס הקרובות מאוד לאלו של שסיא עצמה. ככלל, בני הקמפיפים וריוס נראים כמי שעוצבו בידי העיר ולא בידי הנוף: לא טיפוסי יער, לא אנשי הרים ולא בני מדבר, אלא אנשים של רחוב, רחבה, שוק, נמל, מקדש ובית משפט.

הקמפיפים וריוס מחשיבים את עצמם לעליונים על כל שאר עמי האימפריה, פרט לשסיאים, שאותם הם נוטים לראות כמעט כקרובי משפחה רחוקים — או לכל הפחות כאחיהם הבכירים, המתוחכמים והמפוארים יותר. כלפי עמי הספר, עמי היער, שבטי המדבר או האוכלוסיות הכפריות, הם נוטים לעיתים קרובות ליחס של זלזול מנומס. בעיניהם, תרבות נבחנת ביכולת לבנות עיר, לנהל שוק, לנסח חוק, להקים מקדש, לשאת נאום ולהחזיק ארכיון — וכל מי שאינו עושה זאת, הריהו נחות יותר, אפילו אם הוא חזק יותר פיזית, פראי יותר, או קרוב יותר לטבע.

גם בלבושם, במנהגיהם ובהעדפותיהם הקמפיפים וריוס דומים מאוד לשסיאים. הם מתלבשים באופן שסיאי, אוהבים תהלוכות, טקסים, משתים, משחקים פומביים, מרחצאות, מופעי מוסיקה, פולמוסים רטוריים, שעשועי חצר ופיתויי מותרות. הם חובבי תענוגות, ובעיני רבים מהם החיים הטובים הם חלק בלתי נפרד מהחיים הראויים. משום כך, לעיתים קשה מאוד להבדיל בין קמפיפ וריוסי לבין שסיאי מקורי, בייחוד מפני ששסיאים רבים יושבים בעריהם, וסוחרים, מורים, פקידים, שחקנים, אצילים, רופאים ומפקדים מן הקמפיפ וריוס מצויים גם הם בשסיא עצמה.

אף על פי כן, יש הבדל עדין אך חשוב בינם לבין השסיאים. השסיאי רואה את עצמו כלב המרכז הטבעי של התרבות; הקמפיפ וריוסי רואה את עצמו כחלק מן המרכז, אך לעיתים גם כמי שצריך להוכיח זאת. לכן אצלם אפשר למצוא לעיתים חיקוי מודגש יותר של שסיאיות: הקפדה יתירה על נימוסים, לבוש טקסי מוגזם מעט, אהבת יתר לנוסחאות רטוריות, או ניסיון להפגין למדנות במקום שבו שסיאי ותיק היה מסתפק ברמיזה קצרה. יש ערים שבהן תכונה זו הולידה תרבות עשירה ומעודנת מאוד; באחרות היא יצרה מידה מסוימת של יומרנות.

הקמפיפים וריוס מאמינים במיתולוגיה השסיאית, וכל עיר־מדינה נוטה להיות מזוהה במיוחד עם אל מסוים. באותה עיר נמצא בדרך כלל המקדש הראשי של אותו אל או אחד המרכזיים שבמקדשיו, ובני העיר רואים בו פטרון אזרחי, מגן פוליטי וסמל מקומי. אין פירוש הדבר שהם כופרים באלים האחרים או שאינם מכירים במבנה היחסי של האלים במיתולוגיה. להפך — בדרך כלל הם מודעים היטב למערכת כולה, אך מעניקים בכורת כבוד מיוחדת לאל הקשור בעירם. כך נוצרו תרבויות עירוניות מובחנות: עיר אחת עשויה להיות מזוהה עם אל החוק והסדר, אחרת עם אלת החוכמה, שלישית עם אל הספנות או המזל, ורביעית עם אל המלחמה המאורגנת. הזהות הדתית המקומית משפיעה גם על אופייה האזרחי של העיר, על החגים שלה, על חוקיה ועל תדמיתה בעיני ערים אחרות.

הקמפיפים וריוס הם מלומדים יחסית. אמנם הם אינם מתקרבים לרמה שאליה הגיעה שסיא, אך אין להקל ראש בהיקף הידע המצוי בעריהם. הם מחזיקים ספריות, בתי מדרש, ארכיונים, סדנאות רופאים, אולמות אסטרונומים, מורים לרטוריקה, סופרים, מודדי קרקע, כותבי חוזים, ובמקרים מסוימים גם אסכולות מקומיות לפילוסופיה או למדעי הטבע. אם שסיא היא פסגת הידיעה האנושית, הרי שהקמפיפים וריוס הם המישור הרחב שסביבה: פחות מבריקים, פחות פורצי דרך, אך רחבים יותר, פרושים יותר, ולעיתים דווקא מעשיים יותר. הם יודעים ליישם, לארגן, לנהל ולהפיץ ידע, גם אם לא תמיד להוליד אותו.

יש בהם גם יסוד תחרותי עמוק מאוד — לאו דווקא צבאי, אלא עירוני־תרבותי. ערי הקמפיפ וריוס מתחרות זו בזו על יוקרה, על מוניטין, על מצוינות בבנייה, ברטוריקה, במסחר, בהצגות ציבוריות, ביופי המקדשים, בניקיון הרחובות, באיכות החוקים או במוניטין של אנשיהן. לעיתים תחרות זו פורייה ומקדמת; לעיתים היא גולשת לקנאות, לעלבונות דיפלומטיים, למריבות מכס, או לניסיונות עקיפים לחבל ביריבה מבלי להכריז עליה מלחמה של ממש.

בני הקמפיפים וריוס אינם רק אנשי עיר, אלא גם אנשי מסגרת. הם מאמינים, ברובם, שחיים טובים הם חיים שמישהו ניסח להם את גבולותיהם: חוק, מועצה, מנהג, היררכיה, טקס, שוק קבוע, זמן קבוע לפתיחת שער, דרך נכונה לברך, לדבר, להתווכח ולהיעלב. שלא כמו עמים חופשיים יותר באופיים, הם חשים אי־נחת עמוקה מול חוסר סדר ממושך. בבלבול הם רואים סכנה, ובאנרכיה — לא חירות, אלא שקיעה לאחור. ייתכן שזהו בדיוק היסוד שבגללו השם “וריוס” דבק בהם: הם אינם בהכרח מושלמים, אך הם מבקשים תמיד לחיות בעולם מסודר דיו כדי שיהיה מובן.

מבחינה מוסרית ותרבותית, הקמפיפים וריוס נוטים להעריך איפוק ציבורי, נימוס, רהיטות, לבוש הולם, משמעת אזרחית, ונאמנות לעיר יותר מאשר לדם. בכך הם שונים הן מהקטמורים, הן מן הזולגנים והן מן הבלבואים. אדם בקמפיפ וריוס עשוי לאהוב את משפחתו ואת ביתו, אך זהותו האמיתית, המכובדת, הפוליטית והדתית — היא בראש ובראשונה זהות עירונית. אדם איננו "בן עם" אלא "בן נוסטלגיה", "בן שבדי", "בן העיר הצפונית" או "איש שערי האגם". זוהי נאמנות שמייצרת גאווה אזרחית רבה, ולעיתים גם התנשאות כלפי מי שאינם בני עיר כלל.

בסופו של דבר, הקמפיפים וריוס הם מין טבעת תרבותית המקיפה את שסיא — דומה לה, לומדת ממנה, מחקה אותה, לעיתים גם מתחרה בה, אך לעולם אינה חופפת לה לחלוטין. הם עדות לכך שהתרבות השסיאית איננה רק נחלתה של עיר אחת, אלא מרחב שלם של ערים שהפנימו את עקרונותיה: סדר, חוק, מוסדות, תענוג, למדנות ויוקרה. ואף על פי כן, כל אחת מהן נושאת אופי משלה, זיכרון משלה, אל פטרון משלה, וחלום שקט משלה — להיות, יום אחד, מעט יותר משסיא מבלי להיות שסיא עצמה.

5.6.1 טבלת מקצועות — קרב, שטח ולימוד

5.6.2 הקמפיפים וריוסים — כרטיס גזע

נתוני בסיס

5.6.3 הקמפיפים וריוסים — כרטיס גזע

נתוני בסיס

מעלות בסיסיות

תכונות נשק וקרב

תכונות שטח, תנועה והסוואה

תכונות זיהוי, הבחנה וידע

תכונות חברתיות, תרבותיות ומלאכה