ספר יצורים מיתולוגיים 3 - מעוצב - ערכים ם · מגדיר היצורים — סדר א״ב
2.6 ב
2.6.1 ✨ באי־דזה
חיה מדברת שהכתיבה פעם קטלוג של אלפי יצורים ואת הדרך להתמודד עם כל אחד. היא מקור המידע המושלם, וזו כל התועלת שבה.
הבאי־דזה הוא יצור תבוני ועתיק שכוחו הגדול אינו בגופו, בקסם התקפי או בשליטה באחרים, אלא בידיעה. מראהו אינו אחיד בכל העדויות: הוא מתואר כחיה גדולה ובהירה בעלת פנים ערניות וקרניים, ולעיתים כיצור שקשה לשייך למשפחת בעלי חיים אחת. אולם כמעט כל מי שטוען שפגש בו מסכים בדבר החשוב באמת — הוא מדבר בשפה ברורה, מבין היטב את מי שעומד מולו ויודע על יצורי העולם יותר מכל מלומד חי.
לפני דורות רבים הכתיב הבאי־דזה קטלוג עצום של יצורים. הספר תיאר אלפי מפלצות, רוחות, חיות קסומות, אל־מתים וישויות מוזרות, ולצד כל אחת צוין טבעה והדרך הנכונה להתמודד עמה. עותקים חלקיים של הקטלוג עדיין עוברים בין מלומדים, אך אף גרסה מוכרת אינה שלמה. חלק מן הכרכים אבדו, אחרים הועתקו בשגיאות, ובמקרים רבים נותר רק שם בלי ההסבר החשוב ביותר.
הבאי־דזה עצמו, לעומת זאת, לא שכח דבר.
אם מישהו מתאר בפניו יצור, מציג לו עקבות, מספר כיצד הוא תוקף או אפילו נותן שם מקומי משובש, הבאי־דזה מסוגל בדרך כלל לזהות במה מדובר. הוא יודע מהו טבעו של היצור, מה הוא רוצה, כיצד הוא פועל ומהי חולשתו. מול מפלצות בעלות חוק מיוחד — כאלה שאי אפשר להביס בכוח רגיל, שצריך להימנע ממבט בהן, להאכיל אותן, לקרוא בשמן או להשתמש בחפץ מסוים — הידיעה שלו יכולה להיות חשובה יותר מעשרות לוחמים.
זה מה שהופך מפגש עמו לבעל ערך עצום. אדם המחפש כיצד להרוג מפלצת כמעט בלתי פגיעה, כיצד לשחרר קורבן מקללה או מה מפחיד יצור שמטיל אימה על אזור שלם יכול לקבל ממנו תשובה ישירה. הבאי־דזה אינו נותן רמזים סתומים ואינו נהנה לראות אחרים נכשלים בניחוש. אם החליט לענות, הוא מסביר את העניין בצורה ברורה מספיק כדי שיהיה אפשר להשתמש במידע.
אבל הוא אינו ספרייה ציבורית.
הבאי־דזה מייחס חשיבות עצומה לאופן שבו פונים אליו. בעיניו ידע שנאסף במשך מאות שנים אינו דבר שדורשים בצעקה, באיום או בזלזול. מי שניגש אליו בנימוס, מציג את עצמו, מסביר מדוע הגיע ומעניק לו את הכבוד הראוי ליצור עתיק וחכם, עשוי למצוא אותו נדיב להפתיע. הוא יכול לענות על שאלות רבות, לתקן טעות מסוכנת ואף להסביר מדוע פתרון שנראה הגיוני לא יעבוד.
לעומת זאת, מי שמדבר אליו כאילו היה משרת, חיה מאולפת או חפץ קסום עלול לקבל שתיקה מוחלטת. הבאי־דזה אינו חייב להילחם כדי לסרב. הוא פשוט מפנה את ראשו, מפסיק לענות ולעיתים קם והולך. איומים בדרך כלל רק מחמירים את המצב, משום שמי שמוכיח שאינו יודע לכבד את מקור המידע שלו מוכיח בעיני הבאי־דזה שגם אינו ראוי לקבל את המידע.
ה"כבוד" שהוא דורש אינו בהכרח טקס מורכב. הוא אינו זקוק לזהב, השתחוויות או תארים מפוארים. חשובים הרבה יותר סבלנות, נימוס והכרה בכך שהוא בוחר לחלוק את הידע. אדם יכול להיות עני, מלוכלך ופצוע ועדיין לזכות בתשובה אם פנה אליו ביושר; מלך המגיע עם פמליה ודורש תשובה מכוח מעמדו עלול לעזוב בלי מילה.
יש בכך גם קושי נוסף: צריך לדעת מה לשאול. הבאי־דזה יודע הרבה, אך הוא אינו מחליט עבור השואל מה חשוב לו. שאלה כללית כמו "איך ננצח?" יכולה לקבל תשובה נכונה אך רחבה, בעוד שאלה מדויקת — "מה גורם ליצור לעזוב את מאורתו?" או "איזה חלק בגופו אינו מוגן?" — עשויה לפתור בעיה שלמה. מי שמגיע אליו מוכן היטב יכול להפיק מן המפגש הרבה יותר.
אין לראות בו נביא. ידיעתו עוסקת בעיקר בטבעם של יצורים ובחוקים המיוחדים להם. הוא יודע מהו ניאן ומה מבריח אותו, כיצד מזהים צ'ורל, מה עוצר ג'יאנג־שי ואילו טעויות אסור לעשות מול יצורים עתיקים. אין פירוש הדבר שהוא יודע היכן נמצא כל פרט ברגע זה, מי רצח אדם מסוים או מה מתכנן שליט רחוק. כוחו הוא ידע של מינים, טבעים וחולשות, לא ידיעה מוחלטת של כל מה שקורה בעולם.
משום כך מלומדים, ציידי מפלצות, כוהנים, מרפאים ונוסעים מחפשים אותו מסיבות שונות. לפעמים הם באים עם שאלה על יצור שכבר פגשו; לפעמים הם רוצים לזהות דבר מתוך סיפור עתיק. יש גם מי שמגיעים רק כדי לבדוק אם יצור מסוים בכלל קיים. תשובתו של הבאי־דזה יכולה להפוך אגדה לאזהרה מעשית — או למחוק מאות שנים של פחד ממשהו שמעולם לא היה אמיתי.
הבאי־דזה עצמו אינו מחפש הרפתקאות ואינו יוצא לצוד את היצורים שעליהם הוא יודע הכול. הוא תופס את תפקידו אחרת: לדעת, לזכור ולספר למי שראוי לשמוע. מבחינתו העובדה שהוא יודע כיצד להביס דרקון אינה סיבה להילחם בו בעצמו, כשם שמי שמכיר את הדרך מעבר למדבר אינו חייב לצעוד בה בכל פעם שמישהו מבקש הוראות.
⚔️ הבאי־דזה בעימות
אין כמעט טעם להילחם בבאי־דזה. הוא אינו יצור שנועד להיות יריב, ואין לו סיבה להגן על אוצר או לחסום מעבר. אם מאיימים עליו, הוא יעדיף לעזוב. מי שתוקף אותו עלול אולי להבריח אותו, אבל בכך איבד בדיוק את הדבר היחיד שהפך את המפגש לבעל ערך.
העימות האמיתי הוא חברתי: האם האנשים שפגשו אותו מבינים מי עומד לפניהם לפני שהם מקלקלים את ההזדמנות? אדם חסר סבלנות יכול לדרוש תשובה ולגרום לו לשתוק; אחר יכול לפנות אליו בכבוד ולקבל במשפט אחד מידע שהיה חוסך שבועות של חיפוש ומספר קורבנות.
דווקא משום שהבאי־דזה יודע את חולשותיהם של יצורים מסוכנים כל כך, ניתן להתפתות לנסות לכפות עליו לשתף פעולה. בדרך כלל זו הטעות הגרועה ביותר. ידע הוא הדבר היחיד שהוא מעניק, והענקתו תלויה ברצונו.
✨ יכולות מיוחדות
מכיר את כולם. הבאי־דזה יודע את שמו, טבעו וחולשתו של כל סוג יצור על פני האדמה. כאשר יצור ניתן לזיהוי מן המידע שהוצג לו, הוא יכול להסביר כיצד הוא פועל ומהי הדרך היעילה להתמודד עמו. במשחק: תשובתו מגלה חולשה של יצור אחד: 50+ לסיכוי לפגוע נגדו לחבורה ששמעה אותה, עד סוף המפגש הבא עם אותו יצור.
ידבר תמורת כבוד. הבאי־דזה עונה למי שפונה אליו כראוי, בנימוס ובהכרה במעמדו. מי שמאיים עליו, מצווה עליו או מתייחס אליו בזלזול מגלה שהוא פשוט מסרב לדבר. במשחק: פנייה בנימוס: מבחן שכנוע ב־10+. איום או ציווי: הוא שותק ליממה.
🗺️ תפוצה
אין אוכלוסיות מוכרות של באי־דזה, ורבים מן המלומדים סבורים שכל העדויות מתייחסות לאותו יצור עתיק. הוא מופיע לעיתים במקומות שקטים המרוחקים מעט מן הערים אך אינם מנותקים לחלוטין מן העולם: עמקים, גבעות מיוערות, מקדשים ישנים, דרכים עתיקות או מקומות שבהם מלומדים ונוסעים יכולים להגיע אליו אם הם יודעים היכן לחפש.
עדויות למפגשים עמו קיימות בעיקר בתרבניה, הוונה, ממלפה ובאזורים החמים יותר של גוסיה, ולעיתים גם בגוטורו. הוא אינו נשאר במקום אחד לאורך זמן רב, ולכן סיפורים על "מקום מושבו של הבאי־דזה" מתיישנים במהירות.
2.6.2 ✨ באקו
יצור כלאיים דמוי טפיר שאוכל סיוטים כשקוראים לו. הוא מן המעטים כאן שהם עזרה של ממש — עם מחיר למי שמשתמש בו יותר מדי.
הבאקו הוא יצור כלאיים מוזר בעל גוף כבד המזכיר טפיר, חדק קצר, אוזניים רחבות ורגליים חזקות. יש המתארים בו גם תכונות של אריה, פיל או חיה אחרת, כאילו צורתו נבנתה מחלקים שאינם אמורים להשתייך לאותו גוף. למרות מראהו, הוא אינו טורף ואינו מסוכן בדרך כלל. הבאקו קשור לדבר אחד בלבד: חלומות רעים.
מי שמתעורר מסיוט יכול לקרוא לבאקו. אין צורך למצוא אותו בעולם הגשמי או לדעת היכן הוא חי; הקריאה עצמה מושכת אותו אל המקום שבו החלום עדיין טרי. לעיתים הוא מופיע ממש לצד המיטה, ולעיתים רק חלק מראשו או צלו נראה לרגע בחדר. הוא מתקרב אל הישן, שואף את שרידי הסיוט כאילו היו ריח או עשן, ואז נעלם.
לאחר מכן הסיוט איננו. האדם זוכר בדרך כלל שהתעורר בפחד, אך תוכן החלום מיטשטש או נעלם לחלוטין, והאימה הקשורה אליו שוככת. אם אותו חלום חוזר לילה אחר לילה, אפשר לקרוא לבאקו שוב והוא יאכל גם אותו. משום כך הוא מבוקש במיוחד אצל אנשים הסובלים מסיוטים חוזרים לאחר קרב, אסון או מפגש עם יצור מפחיד.
היכולת הזאת הופכת אותו לאחד היצורים הנדירים שבני אדם מזמנים כדי לקבל עזרה, ולא כדי להשיג כוח או להילחם. ילדים לומדים לעיתים את שמו לפני שמותיהם של יצורים מסוכנים בהרבה, ובמקומות שבהם הוא מוכר הורים מלמדים את ילדיהם כיצד לקרוא לו לאחר חלום רע במיוחד.
אלא שלבאקו יש תיאבון.
סיוט הוא המזון הטבעי שלו, אבל אם קוראים לו לעיתים קרובות מדי הוא אינו מסתפק עוד במה שהתבקש לאכול. תחילה ייתכן שייקח יחד עם הסיוט גם את הזיכרון הטוב שהקיף אותו: פניו של אדם אהוב שהופיע בחלום, זיכרון של בית ישן או רגע של הצלחה. מי שקורא לו שוב ושוב עלול להתעורר רגוע יותר — אך גם ריק יותר.
במקרים חמורים יותר הבאקו מתחיל לאכול תקווה. אדם שנפטר מסיוטיו יכול לגלות שאינו מצליח עוד לדמיין עתיד טוב, להתרגש ממשהו שהוא מצפה לו או להאמין שמצב קשה יכול להשתפר. אין בכך כאב חד או סימן ברור; להפך, השינוי שקט מאוד. האדם פשוט נעשה פחות שמח, פחות קשור לזיכרונותיו ופחות מסוגל לצפות לדבר כלשהו.
משום כך הקריאה לבאקו נחשבת תרופה שיש להשתמש בה בזהירות. סיוט בודד הוא סיבה מצוינת לקרוא לו. שבועות של קריאה בכל לילה הם כבר דבר אחר. אנשים חכמים אינם מזמנים אותו לאחר כל חלום לא נעים, אלא שומרים את הקריאה ללילות שבהם הפחד באמת אינו מרפה.
לא ברור אם הבאקו מבין שהוא גורם נזק כאשר הוא אוכל יותר מדי. אין סימן שהוא עושה זאת מתוך רוע. ייתכן שפשוט קשה לו לעצור כאשר הוזמן שוב ושוב לאותו אדם. מבחינתו, חלומות, זיכרונות ותקווה עשויים להיות חלקים שונים של אותו מזון.
אי אפשר גם לדרוש ממנו להחזיר את מה שאכל. סיוט שנעלם איננו מאוחסן במקום כלשהו, וכך גם זיכרון טוב שנבלע. יש אנשים שהקדישו שנים לניסיון לשחזר זיכרונות שנלקחו מהם באמצעות סיפורים, חפצים ומפגש עם אנשים מן העבר, אך גם אם הם מצליחים ללמוד מחדש מה קרה, אין בכך הבטחה שהתחושה המקורית תחזור.
הבאקו עצמו כמעט אינו נשאר לאחר שסיים לאכול. הוא אינו מחפש מזון בבית, אינו תוקף את הישן ואינו מבקש תשלום. התשלום היחיד הוא הסיכון שבהזמנה חוזרת. זו גם הסיבה שאין כמעט טעם ללכוד או לאלף אותו; ערכו נמצא בכך שהוא מגיע כאשר קוראים לו, עושה את מה שהתבקש ועוזב.
🌙 הבאקו בעימות
אין כמעט מצב שבו צריך להילחם בבאקו. אם הוא הופיע, מישהו קרא לו. הבעיה האמיתית היא להחליט מתי להפסיק לקרוא.
בפעם הראשונה הוא יכול להיות ישועה של ממש. אדם שמתעורר מדי לילה בצרחות מסוגל סוף־סוף לישון. בפעם העשירית, לעומת זאת, ייתכן שהסיוט כבר איננו הדבר היחיד שהוא אוכל. לכן הסכנה בבאקו אינה התקפה אלא תלות: ככל שהפתרון נוח יותר, כך קל יותר להשתמש בו שוב.
מי שחושש שהבאקו כבר לקח יותר מדי צריך פשוט להפסיק לזמן אותו. הוא אינו רודף אחרי מי שהשתמש בו ואינו מגיע ללא קריאה. הנזק שכבר נעשה אינו מתהפך אוטומטית, אבל לפחות התיאבון מפסיק לקבל הזמנה נוספת.
✨ יכולות מיוחדות
אוכל חלומות. מי שמתעורר מסיוט יכול לקרוא לבאקו. היצור מגיע ואוכל את החלום, כך שהסיוט נמחק ונפסק. במשחק: הסיוט נמחק, ומי שהבאקו אכל את סיוטו מוגן מאותו סיוט ומכל קללת שינה במשך שבוע.
רעב מדי. אם קוראים לבאקו שוב ושוב, הוא עלול להתחיל לאכול יותר מן הסיוטים בלבד. הוא מסוגל למחוק גם זיכרונות טובים ותקווה, והדברים שאכל אינם חוזרים מעצמם. במשחק: קריאה שלישית בתוך חודש: 1D6 — בתוצאה 1–2 הוא אוכל זיכרון טוב אחד, והקורא מקבל 10- למבחני רצון במשך חודש.
🗺️ תפוצה
קשה לדבר על תפוצה רגילה של הבאקו, משום שבדרך כלל פוגשים אותו בעקבות קריאה ולא במסע בטבע. מסורות המזכירות אותו מוכרות בגוסיה, תרבניה, הוונה, ממלפה וגוטורו, ובעיקר באזורים מיושבים שבהם שמו עבר מדור לדור כדרך להתמודד עם סיוטים.
הוא אינו קשור לאקלים, ליער או להר מסוים. המקום הטבעי ביותר לפגוש בו הוא חדר חשוך לאחר יקיצה פתאומית — ברגע שבו אדם עדיין זוכר היטב את החלום ומחליט שהוא מוכן לוותר עליו.
2.6.3 🌊 ביפאנג
עוף בעל רגל אחת שהופעתו מבשרת שריפה. הוא חלש מאוד בעצמו, והמשמעות שלו היא כמעט תמיד מה שקורה אחריו.
הביפאנג הוא עוף אגדה מוזר ודק־גוף, בעל נוצות בהירות המעוטרות בכתמים אדומים וסימנים המזכירים גחלים. המאפיין הבולט ביותר שלו הוא העובדה שיש לו רגל אחת בלבד. כאשר הוא נוחת הוא אינו הולך ממקום למקום אלא עומד, מקפץ מעט אם נדרש ומשתמש בכנפיו כדי לעבור אפילו מרחק קצר. באוויר הוא יציב וזריז בהרבה, ולכן רוב מי שפוגש בו רואה אותו על ענף גבוה, גג או סלע ולא על הקרקע.
כשלעצמו, הביפאנג אינו מסוכן במיוחד. מקורו קטן, גופו קל והוא אינו טורף המסוגל להתמודד עם אדם חמוש. אם נאלץ להישאר על הקרקע הוא כמעט חסר אונים, משום שרגלו היחידה אינה מאפשרת לו לרוץ או לתמרן. מול סכנה הוא מנסה להמריא מיד. מי שרואה בו "מפלצת אש" וממהר לתקוף אותו בדרך כלל נלחם באויב הלא נכון.
הסכנה האמיתית היא השריפה שבאה איתו.
הופעת ביפאנג במקום מסוים מקדימה כמעט תמיד דליקה. לעיתים מדובר בשרפת יער, לעיתים באסם שעולה באש, בבית שגגו נדלק או בשדה יבש שהלהבות עוברות בו במהירות. אין כלל קבוע לגבי גודל האסון, אך עצם ראיית הביפאנג נחשבת אזהרה מעשית מאוד: במקום כלשהו בקרבתו, אש עומדת להתחיל.
אין ודאות אם העוף חוזה את השריפה או גורם לה. בשטח יבש נמצא לא פעם הביפאנג זמן קצר לפני פגיעת ברק, התלקחות טבעית או שרפה שנגרמה בידי בני אדם. במקרים אחרים עדים ראו אותו נוחת על גג, לפרוש כנף ולגרום לקש להתלקח רגע לאחר מכן. ייתכן ששני הדברים נכונים: לעיתים הוא נמשך לאש שעוד לא החלה, ולעיתים הוא עצמו מספק את הניצוץ.
הדבר החשוב ביותר הוא שאין טעם לבזבז זמן על ההכרעה בשאלה. כאשר ביפאנג מופיע מעל כפר, האנשים החכמים אינם תופסים קשתות אלא דליים. הם בודקים תנורים, מכבים מדורות שאינן נחוצות, מרחיקים חציר ממבנים, מוציאים בעלי חיים ממכלאות צפופות ומציבים אנשים על הגגות. אם השריפה תפרוץ, הדקות שנחסכו יכולות להיות ההבדל בין בית חרוך לכפר שלם שאבד.
לכן הביפאנג נחשב באזורים מסוימים לאסון ובאחרים דווקא למבשר מועיל. הוא עצמו אינו מנסה להזהיר איש, אך מי שמבין את משמעות הופעתו מקבל התרעה מוקדמת שאין כמעט דרך אחרת להשיג. כפרים שבהם הוא מוכר אף מחזיקים לעיתים פעמון מיוחד; ברגע שמישהו מבחין בעוף בעל הרגל האחת, הפעמון מצלצל והכנת הכפר לשריפה מתחילה.
קשה מאוד לדעת איזו שריפה הוא מבשר. הביפאנג אינו מוביל אנשים אל המקום, אינו מביט בהתמדה אל הבית שיידלק ואינו מסוגל להסביר דבר. לפעמים הוא יושב על עץ בקצה הכפר בעוד האש מתחילה במחסן בצד השני. הנוכחות היא האזהרה; איתור מקור הסכנה נשאר באחריות מי שקיבל אותה.
יש גם מקרים שבהם ההתרעה עצמה גורמת לאסון קטן יותר. משפחה שמכבה את התנור, מזיזה חבית שמן או מרטיבה גג קש לעולם אינה יודעת אם מנעה את השריפה שהביפאנג בישר או שמא האש הייתה אמורה לפרוץ במקום אחר. משום כך רשומות ישנות כוללות גם "הופעות ללא שריפה". ייתכן שהביפאנג טעה — וייתכן פשוט שמישהו הקשיב בזמן.
העוף אינו נשאר בדרך כלל לאחר שהדליקה מתפתחת. אם האש מתפשטת הוא ממריא ומתרחק, ולעיתים ניתן לראותו חולף מעל העשן כאילו האירוע כולו אינו נוגע לו. אין ראיה שהוא נהנה מן ההרס או ניזון ממנו. התנהגותו דומה יותר ליצור הקשור באופן מסתורי לעצם הופעת האש.
גם ניסיונות ללכוד ביפאנג כדי להשתמש בו כחזאי שריפות נוטים להיכשל. על הקרקע הוא אמנם פגיע מאוד, אך הוא ממעט לנחות במקום שאינו מאפשר המראה מהירה. אם נכלא, הופעתו בכלוב אינה מלמדת דבר חדש — שהרי העוף כבר נמצא שם. הקשר שלו לשריפות מתבטא כאשר הוא מופיע מרצונו במקום שבו לא היה קודם.
⚔️ הביפאנג בעימות
הביפאנג כמעט לעולם אינו יריב אמיתי. אם מאיימים עליו באוויר הוא מתרחק, ואם לכדו אותו על הקרקע הוא בעיקר מנסה לפרוש כנפיים ולהמריא. רגלו היחידה אינה מאפשרת לו לרדוף, להסתער או להילחם ביעילות, והמקור והטפר היחיד שלו אינם הופכים אותו ללוחם רציני.
גם אם הוא עצמו הצית דבר־מה, המרדף אחריו הוא בדרך כלל טעות. עד שמישהו יירה בו, ירדוף אחריו או ינסה ללכוד אותו, האש כבר יכולה לעבור לגג הבא. האיום המרכזי נמצא מאחוריו, לא בתוך גופו.
לכן מפגש עם ביפאנג הוא בעיקר החלטת סדר עדיפויות. מי שמנסה "להביס את המפלצת" עלול לנצח בקלות ולחזור כדי לגלות שהמחסן נשרף. מי שמבין מה הוא רואה יכול להתעלם מן העוף החלש ולחפש עשן, חום, גחלים או כל מקור אחר שממנו עומדת הדליקה להתחיל.
✨ יכולות מיוחדות
רגל אחת. לביפאנג רגל אחת בלבד. הוא מסוגל לעמוד ולקפץ מעט, אך אינו הולך בצורה רגילה וכמעט חסר אונים על הקרקע. תנועתו העיקרית היא תעופה. במשחק: על הקרקע: 100- לסיכוי לפגוע ו־1- להגנה.
מבשר שריפה. הופעת ביפאנג במקום מסוים מקדימה דליקה באזור. לעיתים הוא רק מבשר אותה, ולעיתים הוא עצמו מצית את האש. בכל מקרה, ראייתו היא אזהרה מיידית להתכונן לשריפה. במשחק: בתוך 1D6 שעות מהופעתו פורצת שריפה ברדיוס קילומטר.
🗺️ תפוצה
ביפאנגים מופיעים בעיקר באזורים שבהם שריפות יכולות להתפשט במהירות: יערות יבשים, שדות בשלהי הקיץ, אזורי עשב, כפרים בעלי גגות קש ומדרונות שבהם הצמחייה מתייבשת בעונה החמה. הם נדירים בביצות ובאזורים קרים ולחים שבהם אש מתקשה להתפשט.
דיווחים נפוצים יחסית מגיעים מן האזורים החמים של גוסיה ותרבניה, מהוונה ומממלפה וכן מחלקים יבשים יותר של גוטורו. הופעות נרשמו גם סמוך להרים געשיים, ובגוטורו במיוחד סביב אזורים הקרובים להרי האש, אם כי אין ודאות שהעופות חיים שם דרך קבע.