ספר יצורים מיתולוגיים 2 - מעוצב - ערכים (1) · מגדיר היצורים — סדר א״ב

2.41 פ · 🐉 פאפניר

גמד שהתאווה לזהב הפכה אותו לדרקון. הוא מדבר ומבין, וזה מה שהופך את הקרב מולו לשונה — הוא יודע למה הוא נלחם, ומי מולו.

פאפניר הוא דרקון שלא נולד כדרקון. פעם היה גמד — תבוני, מדבר ובעל זיכרונות, קשרים ורצונות ככל בן עמו. אלא שתאוותו לזהב הלכה והשתלטה עליו עד שלא נותר עוד הבדל בין האיש שרצה באוצר לבין היצור שנועד לשכב עליו. גופו השתנה בהדרגה, התרחב, התכסה קשקשים וצמח לממדים מפלצתיים, עד שהגמד נעלם כמעט לחלוטין מתחת לדמות הדרקון. כמעט — משום שהתודעה נשארה.

זה הדבר החשוב ביותר בפאפניר. הוא אינו חיית טרף ואינו דרקון שפועל מתוך אינסטינקט בלבד. הוא זוכר מי היה, מבין מה נעשה לו ויודע היטב מדוע הוא עדיין שוכב על הזהב. אפשר לדבר איתו, להרגיז אותו, לשקר לו ולנסות להתמקח איתו. הוא מבין את משמעותן של מילים, מזהה פחד, מבחין בתחבולות ולעיתים אף יודע בדיוק מה האדם שמולו רוצה לקחת ממנו.

צורתו הדרקונית כבדה ונמוכה יחסית, בנויה יותר לשמירה על מערה ולקרב על הקרקע מאשר למעוף ממושך. גבו, צווארו וצדי גופו מכוסים קשקשים עבים וקשים, שהתעבו עוד יותר במשך השנים שבהן שכב כמעט ללא תנועה על מטמונו. ראשו רחב, לסתותיו חזקות וטפריו מסוגלים לקרוע שריון, אך המאפיין המטריד ביותר במראהו אינו גודלו אלא האופן שבו הוא מביט באנשים. אין בעיניו מבט של חיה. הוא מקשיב.

האוצר אינו דבר שפאפניר מחזיק; הוא הדבר שסביבו נבנתה זהותו. הוא רובץ עליו, ישן עליו ומסדר את גופו כך שכמה שיותר מן הזהב והחפצים היקרים יימצאו תחתיו או מאחוריו. כל מטבע שנלקח נתפס בעיניו כפגיעה ישירה בו. הוא יכול לזהות שהוזז חפץ קטן מתוך ערימה גדולה, והוא זוכר במשך שנים דברים שנגנבו ממנו.

אין סכום שאפשר להציע לו כדי שיוותר על המטמון כולו, משום שעבורו זהב נוסף אינו מפצה על זהב שאבד. עם זאת, אפשר להתמקח איתו על דברים אחרים. מידע, מעבר, שחרור אדם, חפץ שאינו מחשיב כחלק מרכזי מן המטמון או אפילו הזכות לצאת מן המאורה בחיים יכולים להפוך לנושא לשיחה. פאפניר אוהב להעמיד את מי שבא אליו בפני השאלה כמה הוא עצמו מוכן להקריב עבור הדבר שביקש.

השיחה איתו מסוכנת דווקא משום שהוא מסוגל להיות הגיוני. הוא אינו מבטיח דבר שאינו מתכוון לקיים באותו רגע, אך הוא מחפש חולשה בכל ניסוח. אדם שמצהיר שבא "רק לקחת דבר אחד" עשוי לגלות שפאפניר מוכן בהחלט לאפשר לו לבחור — בתנאי שישאיר דבר אחר בתמורה. מי שמנסה להטיף לו על חמדנות מגלה מהר מאוד שהדרקון מסוגל להצביע על המחיר שאותו אדם עצמו מוכן לשלם עבור כסף, כוח או חיי חבר.

יש רגעים שבהם הדיבור חושף את שרידי הגמד יותר מכל דבר אחר. פאפניר זוכר מלאכות, משפחות, שבועות ושמות מן התקופה שבה הלך על שתי רגליים. הוא יודע מה איבד: גוף שהיה שלו, יכולת לחיות בין אחרים, האפשרות להחזיק ברכוש בלי להפוך לעבד שלו. העובדה הזאת אינה גורמת לו לוותר על הזהב. להפך, לעיתים נדמה שהוא נאחז בו חזק יותר דווקא משום שהוא מבין כמה כבר שילם בעבורו.

במקרים נדירים אפשר לעורר בו זיכרון חזק מספיק כדי לגרום לו להסס. שם ישן, חפץ מן העבר או אזכור של אדם שהכיר עשויים להשתיק אותו לרגע, אך אין לראות בכך דרך פשוטה להשיבו לצורתו הקודמת. פאפניר אינו אדם שמחכה שמישהו יזכיר לו מי היה. הוא אדם שיודע בדיוק מי היה ובכל זאת בוחר בכל פעם מחדש באוצר.

הוא גם מקלל. לעיתים אלה רק קללות מילוליות חריפות המכוונות אל מי שמעז לגעת בזהב, ולעיתים דבריו נושאים משקל מטריד הרבה יותר. אנשים שיצאו ממאורתו עם חלק מן האוצר מספרים לעיתים על תחושה שפאפניר לא איים עליהם אלא תיאר בפניהם מראש מה הזהב יעשה להם. קשה לדעת היכן נגמרת הבנה עמוקה של חמדנות והיכן מתחילה קללה ממשית.

⚔️ פאפניר בקרב

פאפניר נלחם כמעט תמיד בתוך המטמון או ממש בסמוך לו. זהו יתרון וחיסרון גם יחד. מצד אחד, הוא מכיר כל קיר, מעבר וערימת זהב במאורה ויכול להשתמש בגופו הגדול כדי לחסום גישה. מצד שני, הוא מסרב לעזוב את האוצר גם כאשר הדבר היה מעניק לו יתרון טקטי ברור.

אפשר למשוך אותו כמה צעדים, לגרום לו להסתובב או לאלץ אותו להגן על צד אחר של הערימה, אך הוא לא ירדוף אחר אויב אל מחוץ למקום אם משמעות הדבר היא להשאיר את המטמון ללא הגנה. גם כאשר הוא נפצע קשה, הדחף הראשון שלו הוא להתמקם מחדש מעל הזהב ולא לברוח. תאוותו הופכת את מאורתו למבצר — וגם לכלוב.

בקרב חזיתי קשקשיו הופכים אותו ליריב קשה ביותר. רוב גופו מכוסה שריון טבעי כבד, והצוואר, הגב והצדדים נועדו לספוג פגיעות. מי שעומד מולו ונלחם בדרך המקובלת נאלץ להתמודד עם ההגנה הקשה ביותר שלו בזמן שפאפניר יכול להשתמש בלסתות, בטפרים ובמשקלו.

החולשה נמצאת בבטן. שם הקשקשים דקים בהרבה, ובחלקים מסוימים כמעט שאינם קיימים. פגיעה שמגיעה מלמטה ומתמקדת בבטן מתעלמת מן ההגנה הכבדה שמכסה את שאר הגוף. זו אינה חולשה קלה לניצול, משום שפאפניר יודע עליה ומקפיד להצמיד את בטנו לקרקע, לזהב או לסלע ככל האפשר.

לכן הדרך להשיג גישה לבטן היא בעיה של מיקום ולא רק של התקפה. אפשר לנסות לגרום לו להתרומם כדי לנשוך, להכריח אותו לטפס מעל מכשול, להפיל אותו, למשוך אותו מעל בור או להיכנס מתחת לגופו ברגע מסוכן מאוד. ערימות המטמון עצמן יכולות לשמש לכך: שינוי שלהן, התמוטטות שלהן או גניבה מכוונת מצד אחד עשויים לגרום לו להרים את הגוף ולהסתובב.

פאפניר מבין את כל זה. הוא אינו ממשיך לבצע אותה התקפה אם ראה שהיריבים מנסים להגיע מתחתיו. הוא יכול להצמיד את עצמו לקרקע, לסגת מעל ערימה גבוהה יותר או להשתמש בזנבו ובטפריו כדי למנוע התקרבות. העובדה שהוא תבוני הופכת את חולשת הבטן מנקודת תורפה פשוטה לתחרות בין מי שיודע עליה לבין דרקון שיודע שהם יודעים.

גם המשא ומתן אינו בהכרח שלב שקודם לקרב. פאפניר יכול לדבר בזמן שהוא נלחם. הוא עשוי להציע לאדם פצוע לצאת אם ישאיר את נשקו, להבטיח מעבר למי שימסור לו חפץ יקר או לנסות לפצל קבוצה על ידי הצעה שונה לכל אחד. מי שמפסיק לחשוב משום שהחרבות כבר נשלפו נותן לפאפניר יתרון שהוא מכיר היטב.

✨ יכולות מיוחדות

רובץ על אוצרו. פאפניר אינו עוזב את המטמון שלו מרצונו, גם כאשר נסיגה הייתה מצילה את חייו. הוא יכול לנוע בתוך המאורה ולהגן על חלקים שונים של האוצר, אך לא יברח ויותיר אותו מאחור. אפשר לנצל את הקשר הזה כדי לשלוט במיקומו. במשחק: כשהוא לצד המטמון: 100+ לסיכוי לפגוע, וחסין לאימה.

בטן חשופה. קשקשיו של פאפניר כבדים ומגינים היטב על רוב גופו, אך הבטן אינה מכוסה באותה הגנה. פגיעה המגיעה מלמטה אל הבטן מתעלמת מן ההגנה הטבעית שלו. פאפניר מודע לחולשה ולכן משתדל שלא לחשוף אותה. במשחק: התקפה מלמטה אל הבטן: 150- לסיכוי לפגוע, אך היא מתעלמת מהגנתו.

היה אדם. פאפניר היה גמד לפני שהחמדנות הפכה אותו לדרקון. הוא מדבר, מבין, מתמקח, זוכר את עברו ומסוגל לזהות כוונות ותחבולות. הוא אינו טורף חסר מחשבה ואינו שוכח את מי שפגע בו או גנב ממנו. במשחק: ניסיון לרמות אותו: מבחני שכנוע ותחבולה ב־30-.

האוצר הוא חולשתו. הזהב מעניק לפאפניר מטרה ברורה אך גם מגביל אותו. איום אמין על חלק אחר של המטמון, הזזה של חפץ חשוב או ניסיון גניבה יכולים לגרום לו לשנות עמדה גם כאשר מבחינה קרבית היה עדיף שיישאר במקומו. במשחק: איום על המטמון: פאפניר עובר מבחן רצון ב־20-; בכישלון הוא עוזב את עמדתו לסיבוב כדי להגן על החלק המאוים.

🗺️ תפוצה

לפאפניר אין תפוצה טבעית. הוא אינו מין של דרקון אלא יצור יחיד, ומקום הימצאו נקבע לפי המטמון שעליו בחר לרבוץ. מאורתו חייבת להיות גדולה מספיק להכיל את גופו ואת האוצר, אך גם סגורה ומוגנת מספיק כדי שלא ייאלץ לעזוב אותו בכל פעם שמישהו מתקרב.

מערות ענק באזורים הרריים של גוסיה או תרבניה מתאימות במיוחד למאורה מסוג זה, וכך גם מכרות עתיקים ומבנים תת־קרקעיים שננטשו לאחר שנחצבו עמוק בהר. בסרמלי יכול מקום כזה להימצא מתחת למצודה ישנה או במערכת מערות מרוחקת מן היישובים. אין צורך להניח שמאורתו מצויה במקום שבו חיים דרקונים אחרים; פאפניר בחר מקום שמתאים לאוצרו, לא לבית גידול של בני מינו.

סימניו ניכרים לעיתים הרחק לפני הכניסה למאורה. דרכים ישנות מובילות אל מקום שאיש אינו משתמש בו עוד, סיפורים על משלחות שנעלמו מתרכזים סביב רכס אחד, וסוחרים מספרים על מטבעות עתיקים שנמצאו ליד מערה אך איש אינו מעז לחזור לקחת עוד. מי שמגיע לבסוף אל האוצר מגלה שהשאלה האמיתית אינה כמה זהב יש שם, אלא כמה ממנו הוא מוכן לנסות לקחת בעוד בעליו עדיין שוכב עליו.